על גלילי פילמנט מופיעות לעיתים שורות מרשימות של אותיות, מספרים וסמלים: PLA, ‏Food Safe, ‏FDA compliant ולעיתים גם ציור קטן של כוס ומזלג. המראה הזה מרגיע. נדמה שמישהו כבר בדק את החומר, אישר אותו והשאיר לנו רק לבחור קובץ וללחוץ על הדפסה. אבל מה בעצם נבדק? האם הסימון מתייחס לחומר שממנו יוצר הפילמנט, לגליל המסוים שקנינו או לחפץ שנדפיס ממנו? האם הוא מתאים לכל סוג מזון, לכל טמפרטורה ולשימוש חוזר? והאם מישהו בדק בכלל כף או חותכן שיצאו ממדפסת כמו זו שנמצאת אצלנו בבית הספר? אמ;לק - TL

לפני כמה שבועות הלך לאיבוד גלגל קטן ממטוס הצעצוע של תיאו, הבן שלי. התגובה הראשונה שלי הייתה כמעט אוטומטית: אני מייקר. יש לי בסדנה מדפסות תלת־ממד. ברור שאני פשוט אדפיס לו גלגל חדש. בתוך שלוש דקות מידלתי חלק חלופי, ואחרי כעשר דקות הוא כבר יצא מהמדפסת. אפילו בחרתי פילמנט בצבע כמעט זהה למקור. לרגע זה הרגיש כמו הניצחון המושלם של כל הפנטזיה המייקרית: משהו נשבר או אבד, ואני לא צריך לקנות חדש. אני יכול להבין את הבעיה, לתכנן פתרון ולייצר אותו בעצמי. אבל אז החזקתי את הגלגל המודפס והסת

כשעורך מגזין אאוריקה הזמין אותנו לכתוב לגיליון 47 המוקדש ללמידת STEAM, ניסינו לחשוב מה מתוך העבודה שלנו עם צוותי הוראה באמת שווה לעצור ולנסח. די מהר חזרנו לשאלה שמלווה אותנו שוב ושוב: מה קורה כשהלמידה באמת נפתחת - כשהלומדים חוקרים, מציעים פתרונות שלא תכננו מראש, והכיתה כבר לא מתנהלת לפי תסריט סגור? ברגע הזה משתנה גם התפקיד של המורה: ממי שאמור להחזיק את התשובה, למי שמנהל תהליך של חקר, התנסות, טעות ושיפור. גיליון 47 מגזין אאוריקה ↖ מניהול כיתה לניהול אי-ודאות: העוגן הפדגוגי של

קהל יעד: חטיבת ביניים ותיכון, כיתות ט׳–י״א | זמן משוער: 12–16 שעות אקדמיות. תחומי דעת: מדעים (כימיה וביולוגיה), טכנולוגיה והנדסה, חינוך גופני, מתמטיקה, מדעי הרוח והחברה. פרויקט תזונה בתנועה בפרויקט תזונה בתנועה התלמידים פועלים כצוותי מחקר ופיתוח בתחום הנדסת המזון, וחוקרים כיצד מתרגמים צרכים של ספורטאי סיבולת למאפיינים מדידים של מוצר אכיל. מתוך ראיונות משתמשים, חקר מדעי ועבודה מעשית בחומרים, הם מגדירים מפרט, מפתחים אבות־טיפוס, בודקים תכונות כמו מרקם, יציבות וגודל מנה, ומשפרי

במרחב מייקרי חלק משמעותי מהלמידה מתרחש מתוך הפעולה עצמה. אנחנו לא מניחים שלומדים צריכים לשלוט בכל כלי לפני שמותר להם להשתמש בו. אנחנו לא מקדישים שיעור שלם לאופן הנכון להחזיק פטיש לפני שמישהו ניגש למסמר, ולא מלמדים את כל סוגי המברגים לפני שמותר לנסות לפתוח בורג. יש כללי בטיחות, יש תיווך, ויש רגעים שבהם צריך לעצור ולהדגים, אבל לומד גם מנסה כלי, מגלה שהוא אינו מתאים, משנה זווית, בוחר מידה אחרת או מבין שהוא בכלל צריך כלי אחר. הצורך בידע נוצר מתוך העשייה, והידע נכנס ברגע שבו יש לו

כאנשי חינוך אנחנו פוגשים ללא הרף את המושגים "חוסן", "עמידות" ו"מסוגלות" אצל לומדים. מילים גדולות שפעמים רבות באות לידי ביטוי דרך כלים שנשארים במרחב התיאורטי - שיחות, טקסטים, קלפי רגשות ובמקרים מסויימים דרך עבודה בסביבות דיגיטליות סגורות שבהן פעולה נמחקת בלחיצת כפתור או נשארות בין הילד לאלגוריתם ללא מפגש מוחשי עם אדם מבוגר שיטווח בינו לעולם האמיתי. המציאות היא שעמידות אמיתית אינה נלמדת מתוך הרצאה על חשיבות המאמץ; היא נבנית מתוך התמודדות ישירה עם סביבה שאינה מתפשרת ואינה מרפדת